כיעור בכוונה תחילה: אדריכלות, שימור וכסף בשנות השמונים והתשעים בתל אביב
אלעד הורן
השפה האדריכלית בתל אביב-יפו שינתה את פניה לחלוטין בשנות השמונים והתשעים של המאה ה–20. לאחר תקופת האטה בבנייה ונטישת תושבים את מרכז העיר בשנות השישים והשבעים החלה תקופה חדשה של בנייה ויצירה אדריכלית בעיר. תקופה זו באדריכלות הבינלאומית מוכרת כ׳סגנון הפוסט־מודרני׳ הנחשב לעיתים כמכוער ובלתי מובן. בתל אביב הוא נתפס כשיבוש של הסגנון המודרני ה׳נקי׳ וה׳פשוט׳ שלאורו תוכננה ונבנתה העיר. במידה רבה, הסגנון הפוסט־מודרני לא שרד את מבחן הזמן ושפתו העיצובית כמעט אינה בשימוש היום, אך חשיבותו להתפתחות מורשת האדריכלות והשימור המקומית והתנאים להיווצרותם טרם נבחנו כראוי. מחקר זה בוחן את אדריכלות התקופה לא רק בהיבט הסגנוני, אלא בעיקר כעדות לשינוי תרבותי רדיקלי, המתחיל עם המהפך הפוליטי ב–1977, עת חלו שינויים מרחיקי לכת בחברה ובכלכלה שהתגלמו בנוף העירוני.
השתנות השפה האדריכלית תיבחן על ידי סקירת עבודתם של שלושה משרדים שהחלו לפעול בשנות השמונים המוקדמות והשונים זה מזה באופן פעולתם ובהסתגלותם לסדר היום הכלכלי–פוליטי החדש. באמצעות תיעוד וניתוח עבודותיהם, החדשניות לתקופה, של האדריכלית סימונה בר–שגיא, האדריכל צבי הראל וקיסלוב קיי אדריכלים, אראה כיצד השינויים הכלכליים הנאו-ליברליים מהצד האחד, והארגון מחדש של מוסדות התכנון העירוניים מנגד, פעלו והשפיעו על עיצוב השפה החדשה.
אדריכלות שנות השמונים והתשעים של המאה ה-20 בתל אביב–יפו התקיימה בעיקר מחוץ לגבולות השיח הדומיננטי על העיר הלבנה והתהוותה בצילה של תנועת החזרה למודרניזם. אדריכלי התקופה נקטו אמצעי הבעה אוונגרדיים, וההשפעות הבינלאומיות שספגו, שימשו אותם באופן פרדוקסלי ליצירת מה שנראה בעיניהם כאדריכלות מקומית. אדריכלות זו קיימה דיאלוג מורכב ושונה עם העבר המקומי הקרוב והרחוק, במרכזה של העיר אך גם בפריפריה, והניעה תהליכי שימור הניכרים בעיר עד היום. בניגוד לעיר הלבנה שסיפורה נלמד ונחקר, תרומתו של הפוסט־מודרניזם הססגוני והפלורליסטי לעיצוב העיר טרם נחשפה במלואה, על אף חשיבותה להכרת ההיסטוריה המקומית על שלל רבדיה.
אלעד הורן
אלעד הורן הוא דוקטורנט בפקולטה לארכיטקטורה ותכנון ערים בטכניון. המחקר של אלעד בתחומי ההיסטוריה של האדריכלות ובמדעי הרוח הדיגיטליים עוסק באופן בו עיצבו השינויים הכלכליים והמרחביים בתל אביב-יפו בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים את שפת האדריכלות המקומית. ספרו האחרון, ״פּוֹמוֹ – ארכיטקטורה של הפרטה״ (2021), בשיתוף עם ד״ר ירמי הופמן, מתעד את השתנות השפה האדריכלית בתל אביב-יפו לאור המהפכים החברתיים והכלכליים בישראל בסוף המאה ה־20. אלעד מרצה בטכניון וניהל את ״המרכז לחקר המורשת הבנויה ע״ש אבי ושרה ארנסון״ בשנים 2017–2020, היום הוא ממונה על האוספים והארכיון. אלעד הוא אדריכל, בוגר המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל, 2011, ובעל תואר שני בתוכנית Master of Design Studies של בית הספר לעיצוב של אוניברסיטת הארוורד, 2016.