עת לעט מחקר
תחנות על ציר הזמן, התפתחות מעשה השימור ומחשבת השימור במדינת ישראל
אורין שחר
במאמרו "כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה", דן פרידריך ניטשה בתפקידו של הזיכרון ובתפקידה של השכחה בחיי אדם ובחיי עם. לשיטתו, כדי לאפשר צמיחה עתידית נדרש איזון נכון בין מידת הזיכרון למידת השכחה.
יחסה המוקדם של מדינת ישראל למרחב המקומי נבנה מתוך הדיאלקטיקה הזו: מצד אחד עוצב המרחב הלאומי באמצעות אסטרטגיות שאפיינו את העולם המודרניסטי וה(פוסט)קולוניאליסטי של מחצית המאה העשרים הכרוכות בהרס, מחיקה, הכחשה או החלפה של הנוף המקומי - מסורתי לשם פיתוחו של מרחב מודרני המשוחרר מזיכרונות העבר. מצד שני התבסס היחס אל המקום מתוך חיפוש מתמיד אחר העבר המקומי. חיפוש אשר הוביל ליצירת אסטרטגיה משלימה של מחקר, שימור או שימוש מחדש באתרים ומרקמים היסטוריים.
העיסוק הציוני והישראלי בהיסטוריה המקומית בהקשרה המרחבי, התמקד בעיקר במחקר הארכיאולוגי. אולם בעוד הארכיאולוגיה חיפשה את הסיפור המקומי מתחת לפני הקרקע עסק השימור גם במרחב היומיומי שעל פני הקרקע. באמצעות טיפול בשרידי מורשת וזיהוי ערכיהם ואיכויותיהם הונכחו אתרים ומרקמים בעלי חשיבות היסטורית ותרבותית במרחב הלאומי המתחדש וזכו לפרשנות ומשמעות חדשה. האחריות על מעשה השימור התפצלה בין גופים שונים שהיו אמונים גם על ההיבט הפיזי- הטכנולוגי וגם על היבטים תודעתיים הכרוכים בשימור הנרטיבים השונים וביצירת משמעות פוליטית, חברתית ותרבותית.
מאז ראשית שנות האלפיים פרץ השימור בישראל את הגבולות המקצועיים והמקומיים וחלחל לשיח הפוליטי, הבינלאומי, הנדל"ני, הכלכלי והחברתי. במידה רבה הפך השימור כלי בידי בעלי עניין המשקף אינטרסים מגוונים ומתחרים. עם התגברות העשייה החל להתגבש גם שיח מקצועי וביקורתי וניכר כי תחום השימור הפך לדיסציפלינה העומדת בפני עצמה וכוללת הן את מעשה השימור הן את מחשבת השימור.
ההרצאה תפרוש את כרוניקת התגבשותה של דיסציפלינת השימור בישראל, ותציע תִּקּוּף (פריודיזציה) של השינויים וההתפתחויות המבוססות על הבנת המציאות המקומית ומקורות ההשראה העולמיים. מתוך ציר הזמן המוצע יתבהר הקשר שבין השימור להיבטים פוליטיים, לתפיסות עולם, לעמדות אידיאולוגיות ולצרכי השוק ותידון השפעתו על עיצוב פני המרחב והחברה הישראלית.