נופי מורשת
"יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל קִרְיָה לְמֶלֶךְ רָב", חיבור בין טבע לתרבות
מייק טרנר, גל נאפ
הגישה התכנונית הקיימת כיום בישראל, המבדילה באופן דיכוטומי בין העיר והסביבה הבנויה לבין הטבע, ניכרת היטב בנופי הארץ, וחלוקה זו קיימת הן כקונספציית האיזור הן בפועל, כך שהאזורים העירוניים והטבעיים מחולקים בין עיריות, מועצות אזוריות, רשות הטבע והגנים והחברה להגנת הטבע.
במנגנוני התכנון בארץ קיימת הכרה בחשיבות הטבע, אך היא עדיין תחומה באזורים מסויימים ואינה כוללת התייחסות למכלול הפעילות האנושית שמעצבת את נוף התרבות. תכנית המתאר הארצית המשולבת לבניה, לפיתוח ולשימור, תמ"א 35, פתחה את הדיון אבל היא מבחינה ומפרידה בין סוגי מרקמים: מוטי פיתוח, מוטי שימור, שטחים מעויירים, ערי מטרופולין ורצף שטח פתוח. נוסף לאלו, התכנית הגדירה שטחים טבעיים לשימור ו"מסדרונות אקולוגיים" ביניהם.
גישה זו מעודדת שמירה על הטבע, אך גם מנציחה את ההפרדה בינו לבין העיר והתרבות. החלוקה של מקומות והגדרת קווי גבול על גבי מפה מונעת הסתכלות תלת ממדית עליהם כמרחבים ולא כמשטחים.
כיום מתפתח בעולם תהליך אינטגרטיבי הקורא לחיבור בין הסביבה הבנויה לטבעית ולצמיחה משותפת של השתיים. נוסף לשמורות, מנגנונים כמו MaB - Man and Biospher, ביוספרות אורבניות, Ramsar, GIAHS - Globally Important Agricultural Heritage Systems מתווספים ליפה-נוף תרבות. חיבור זה מתבטא גם בחיבור בין א-נשים ותרבותם לטבע שבו ושלצדו הם מתקיימים, כמנוע לפיתוח בר קיימא. גישה זו מחלחלת לערים הגדולות בארץ, כמו תל אביב וירושלים, שלהן תכנית טבע עירוני. תכניות אלו הן ביטוי לתפיסה המטמיעה את השפעת הטבע על איכות חיי התושבים, ופועלת לשמירתו ולפיתוחו כחלק מהעיר. אלו הן התחלות ויש צורך בקידום המודעות, השיח והתכנון האינטגרטיבי בין טבע לאנשים ולתרבויות בערים.
ההרצאה תבחן שילוב מנגנונים חדשים על מנת לפתח אותם כראוי ולהתמודד עם אתגרים לקראת שנת ה-100 לישראל, בקביעת תהליך פיתוח משולב ובהבנת הרבדים הרב-תפקודיים השונים, בין השאר שימור המרקם העירוני, האדריכלות הורנקולרית, נופי התרבות, הנוף הארכיאולוגי, הצומח והחי.