ההווה של העבר
נושאי הכינוס
א. תמורות בשימור המורשת בישראל
בשנים האחרונות הפך המושג "שימור" לשגור בלקסיקון התרבותי, החברתי, הסביבתי, האדריכלי, הפוליטי והכלכלי ישראל. המודעות המתפתחת לתועלות השונות הגלומות בערכי המורשת הפכה את השימור לשחקן מרכזי בעיצוב המרחב הפיזי והתרבותי המפגיש בין מגזרים, ארגונים, קהילות ובעלי עניין.
התמורות בשדה המעשי הובילו להתגבשותו של גוף ידע, לניסוחו של דיון תיאורטי ופרשני, לצמיחתם של מסלולי הכשרה אקדמיים ומקצועיים ולעיסוק במשמעויות אתיות ותחיקתיות.
כותרת זו מזמינה התבוננות בשימור המורשת כשדה בהתהוות ומכוונת לדיון בתהליכי התפתחותו במציאות משתנה.
ב. נופים היסטוריים בין שימור להתחדשות
משאבי הנוף ההיסטורי המשמשים לביסוסה של זהות ושייכות, בד בבד עם הנחלת ערכים תרבותיים, אקולוגיים וסביבתיים, מאוימים תדיר. תכנון ערים ואזורים, התחדשות עירונית, תחבורה, תשתיות, תיירות ופנאי, כמו גם שינויים בנתוני צפיפות אוכלוסין ובכלכלה העולמית, הם הגורמים העיקריים לפגיעה בנופי המורשת.
לאדם הפרטי השפעה על איכות הנוף ושמירתו, עם זאת האחריות לעיצובו ופיתוחו מוטלת בעיקר על הרשויות הציבוריות. מדיניות ההגנה על הנוף ההיסטורי ושימורו זכתה להתייחסות בחקיקה ובמיסוד גופים האמונים על טיפול בנופי מורשת.
בנושא זה אנו מבקשים לעמוד על המתחים בין פיתוח והתחדשות לבין איכותו של הנוף ההיסטורי על רבדיו התרבותיים. כמו כן, נבקש לבחון גישות להערכה, לשימור ולהתחדשות של המגוון הנופי ההיסטורי בישראל, ולהבין את חיוניותו להגדרת זהות מקומית ולשיפור איכות חייהם של פרטים וקהילות.
ג. היסטוריוגרפיה ואוצרות בעידן הדיגיטלי: הארכיון, המוזאון והרשת
ההתפתחויות המהירות בתחום הדיגיטציה ואפשרויות השיתוף הגלומות ברשת האינטרנט יוצרות עולם חדש של מידע נגיש וזמין. למציאות זו השפעה מידית על תפיסתנו את המרחב הפיזי ועל הדיון המושגי בו.
המהפכה הטכנולוגית, המעשית והתודעתית, שאנו חווים כעת משנה את דפוסי התיעוד, הפרשנות, ההצגה וההנגשה של המורשת. ככזו היא מקרבת ומרחיקה בו בזמן את המציאות הממשית לאופני ייצוגה. המפגש בין ההוויה הפיזית לחוויה הווירטואלית, מחייב הכרה, זיהוי והתייחסות מתאימה גם בשדה המורשת.
נושא זה מציע דיון במשמעות המורשת ושימורה בעידן הדיגיטלי, ביחסי מקור – העתק – קובץ; ובקשרי הגומלין בין רבדיו השונים של מעשה השימור.
ד. מורשת, קהילה ומקום
בעשורים האחרונים מאותגר תפקידו הלאומי של השימור על ידי סדר יום גלובלי. סוגיות של עיצוב זהויות, זיכרון, מקום וקהילה מתחדדות כתוצאה משינויים גאו-פוליטיים וחברתיים, הגירה המונית, הקצנה דתית ומתחים בין-תרבותיים. במציאות זו ניכר ביתר שאת המתח בין ההיבט המקומי להיבט העולמי בשימור מורשת התרבות.
במציאות העולמית בכלל ובמציאות הישראלית בפרט משתקפים שינויים אלה במגמות דיכוטומיות של שימור: ניהול המורשת, על ידי הממסד או על ידי הקהילה; שימור מורשת מוחשית מול שימור מורשת לא מוחשית; תודעת שימור מתפתחת מול מעשים של מחיקה, הרס וונדליזם.
נושא זה מציע עיון בתהליכים בני קיימה, במעורבות קהילות, בשיתופי פעולה בין בעלי עניין, במוטיבציות חברתיות, ובתועלות פוליטיות, תרבותיות וכלכליות, הגלומים במורשת ובשימורה. כל זאת, מתוך התבוננות בזיקות ובפערים שבין נרטיבים קהילתיים, לאומיים וגלובליים.
ה. מורשת כמוצר צריכה עולמי-מקומי
במעבר מחברה קפיטליסטית-יצרנית לחברה ניאו-קפיטליסטית-צרכנית, צמחה תופעת תיירות המורשת לממדים חדשים. כתוצאה מהפחתת הפעילות התעשייתית והמעבר לתעשיית שירותים, חלו שינויים בדפוסי הייצור והצריכה של אתרי תיירות, בהם אתרי מורשת ומוזאונים.
פיתוח אתרי מורשת מוּנע אם כן על ידי תעשיית תיירות לא פחות מאשר על ידי השאיפה לשימור ערכיה התרבותיים של המורשת. עובדה זו מאתגרת את גישת השימור 'הערכי' הרווח/ת בקהיליית השימור ויוצרת מארג מורכב של אינטרסים המשפיעים על שימורם ופיתוחם של אתרי המורשת.
בנושא זה אנו מבקשים לבחון את השלכותיה של החברה הצרכנית על שימור משאבי המורשת ועל עיצובה של 'תרבות מורשת'.